לאחרונה אני שומעת יותר ויותר אנשים אומרים על עצמם שהם FOMO, יש את התופעה וכמובן שיש גם את ההפוך שלה. תופעת ה-FOMO "הפחד לפספס", מסבירה את ההרגשה שאנחנו מחמיצים חוויות, אירועים או הזדמנויות שנראים לנו מרגשים ומעניינים לאחרים. הפחד הזה יכול לגרום ללחץ ולחרדה, במיוחד כשאנחנו רואים תמונות ופוסטים של חברים שעושים דברים מגניבים בזמן שאנחנו יושבים בבית.מכירים את זה?
לדוגמה, קיבלתם הזמנה למסיבה, אבל אתם מרגישים עייפים ורוצים להישאר בבית. למרות זאת,
אתם בוחרים ללכת כי אתם מפחדים לפספס את מה שיקרה שם ולהישאר מחוץ לעניינים החברתיים.
לעומת זאת, תופעת ה-JOMO, או "השמחה לפספס", מסבירה את ההנאה שמגיעה מהבחירה המודעת לא להשתתף בכל מה שקורה סביבנו.
קיבלתם הזמנה למסיבה ואתם מחליטים להישאר בבית, לקרוא ספר אהוב או לצפות בסרט, וליהנות מהשקט והרוגע. אתם יודעים שאתם מפסידים את המסיבה, אבל זה לא מטריד אתכם – אתם שמחים עם הבחירה שלכם. כל החיים הרגשתי שאני קצת מזה וקצת מזה, יש ימים שה JOMO מרגיש לי הכי נכון, "לפספס" תוכניות אטקואליה וחדשות זה JOMO.
מן הצד השני, הכל מגיע אליי במדיה החברתית וזה הופך אותי ל FOMO פתטית.
תרשו לי לתת לכם טיפ שיעזור לכם להחליט האם לפספס את המסיבה או ללכת למסיבה?
כדי לקבל החלטה אם ללכת או לעשות משהו, שמרגיש לכם שאם לא תעשו תפספסו משהו, אני מציעה לעשות תרגיל בקבלת החלטה פסיבית.
קיבלתם את ההזמנה למסיבה ואתם לא בטוחים שאתם רוצים ללכת, תשאלו את עצמכם,
אם היו מודיעים לכם שהמסיבה בוטלה מסיבה לא חשובה, היא פשוט בוטלה, איך הייתם מרגישים? הקלה או החמצה?
אם הייתם מרגישים הקלה, תחזרו לעולם האקטיבי ותיקחו החלטה להישאר בבית.
אם תרגישו החמצה, תחזרו לעולם האקטיבי וצאו לרקוד
כך שההחלטה הנכונה תמיד נעוצה ברגש שלכם.
מה דעתכם?
