אינטואיציה ניהולית: מתי להקשיב ל"תחושת הבטן" בקבלת החלטות?

הייתה לי פעם ישיבה שלא אשכח. היינו על סף החלטה: האם להיכנס לפרויקט טכנולוגי חדש, אפליקציה בתחום הטיולים, או להמתין.

הנתונים היו חלקיים, הצוות לא לגמרי מגובש, ולא הייתה ודאות אמיתית באשר להחזר ההשקעה. ובכל זאת, מתוך כל אי-הוודאות, הייתה לי תחושת בהירות רגעית. לא מבוססת על דוח אקסל, אלא על ניסיון, הקשבה, והיכרות עמוקה עם הצוות והלקוח. החלטתי שאנחנו נכנסים לזה.

למה האינטואיציה הזו דווקא עבדה?

כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שזו לא הייתה החלטה רגשית – אלא אינטואיציה מקצועית, שנשענה על שלושה דברים:

1. ניסיון מצטבר בפיתוח אפליקציות מבוססות מיקום – כולל הצלחות, טעויות, ותובנות רבות שצברתי לאורך השנים.
2. מודלים עסקיים שידעתי איך לבנות ולבחון במהירות – כך שיכולתי להעריך סיכוי מול סיכון גם בלי מושלמות.
3. צוות שיודע לתחקר, לשאול שאלות ולבצע תיקונים תוך כדי תנועה – לא חיכינו לשלמות, אלא ידענו להתאים בזמן אמת.

והתוצאה? הפרויקט הזה הניב לחברה תשואה שנתית גבוהה יותר מכל פרויקט קודם באותה שנה – לא רק בזכות הרעיון, אלא בזכות השילוב בין הבנה עסקית מצטברת, יכולת הובלה, וצוות שידע להגיב, לדייק ולבצע התאמות תוך כדי תנועה.

אז מה זו בעצם אינטואיציה ניהולית?

אינטואיציה היא לא קסם. לפעמים זו פשוט תוצאה של ניסיון שמתקצר ל"קליק פנימי".

כמו שהמוח שלנו לומד לזהות תבניות בלי שאנחנו שמים לב, כך גם במקצוע שלנו: אחרי מספיק שנים, מספיק טעויות, ומספיק רגעים של "כמעט", משהו בנו מתחדד.

וכשזה פוגש מצב שדורש החלטה, האינטואיציה פשוט עולה. אבל לא כל תחושת בטן מבוססת על מציאות. ולא כל דחף להחליט מהר – הוא באמת תוצאה של ניסיון.

מה אומרים על זה המחקרים?

גם מנכ"לים בכירים מדברים על זה, גזי קפלן, למשל, מי שהיה מנכ"ל אסם, טען בראיון ל'כלכליסט' שאינטואיציה ניהולית היא בעצם תוצאה של ניסיון מצטבר, ושהיא יכולה להיות גם יתרון וגם מלכודת. לדבריו, מנהלים צריכים ללמוד מתי להקשיב לתחושת הבטן, ומתי להיזהר ממנה, במיוחד כשהיא עלולה לסגור את הדלת לחשיבה רעננה.

(מקור: כלכליסט – גזי קפלן על אינטואיציה ניהולית)

פרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל), בספרו "Thinking, Fast and Slow", מתאר שאינטואיציה מקצועית יכולה לעבוד היטב – אבל רק בתנאים מסוימים.

לפי כהנמן, שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שאינטואיציה תהיה אמינה:

1. סביבה יציבה – כלומר תחום שבו יש חזרתיות מסוימת, ואפשר ללמוד ממנו לאורך זמן.
2. ניסיון מצטבר – הרבה שעות מעשיות, ולא רק תיאוריה.
3. משוב מיידי – שמאפשר להבין אם מה שהחלטנו עבד או לא.

כששלושת התנאים האלה מתקיימים – יש מקום לאינטואיציה. אולי אפילו יתרון.

(מקור: Daniel Kahneman, "Thinking, Fast and Slow", 2011)

אז מתי להקשיב לה?

כשאתם מרגישים שההחלטה "יושבת לכם נכון בבטן" – שווה לשאול רגע:

• יש לי ניסיון רלוונטי? אני מכירה את המגרש?
• אני מקבלת משוב מהמציאות לאורך זמן?
• זו אינטואיציה – או שפשוט בא לי כבר לסיים עם זה?

אם עניתם בכנות, תגלו לבד מה נכון.

ולסיום: אפשר לפתח אינטואיציה?

כן, והיא לא חייבת לקחת 20 שנה. אפשר להתחיל ב:

• לשים לב מתי קיבלתם החלטות טובות – ומה הוביל אליהן.
• להודות גם בהחלטות שהיו גרועות – וללמוד מה לא עבד.
• לשאול שאלות טובות. לא למה זה נכשל, אלא: מה פספסתי בתמונה?

בין כל הנתונים, הטבלאות, והמצגות – שווה לשמור מקום גם לתחושת הבטן. אבל כזו שמבוססת על אמת פנימית, ולא על עייפות או לחץ.

ובכלל, אינטואיציה היא לא גחמה רגעית.
אולי היא בכלל לא מזל, אלא תובנה.
שיפוט שמתבסס על הקשר, ניסיון ועיתוי.
וכמו כל כלי ניהולי – אפשר לחדד אותה, אם רק לומדים להכיר אותה באמת.

מרגישים צורך לדבר על זה?

אשמח לשמוע מכם.